"בייבי! חברים שלי אמרו לי היום שהם קראו את הטור שלך. זה שכתבת עלינו".
"אוי, לא".
"למה אוי לא?"
"זה לא היה להם מוזר?"
"לא, להיפך. הם אמרו שזה ממש ריגש אותם. הם אפילו אמרו שזה גרם להם לרפלקציה עצמית, ועזר להם להבין את עצמם יותר. הם גם שאלו מה חשבתי עליו, אך נאלצתי לספר שלא קראתי", הוא אמר וצחק. "אבל כשתהיי מוכנה, אני אקרא".
"מעניין", אמרתי מהוססת. הטור הקודם עוד היה יחסית קליל, סתם עניינים עדינים של הלב, לא סודות ארוטיים מחדר המיטות, לא הפרשות או אזכור של איברים, ולא ריב שהתגלגל לכדור שלג עגום של חוסר תקשורת. אין שם שום פרט מפליל, רק הרמות. מה יקרה כשאשתף משהו קצת יותר מורכב, יותר חשוף? מה חברים שלו יחשבו עליי אז? "וואי, אחי, איזה טור יובל הוציאה. תגיד, לא קשה לך שככה כולם יודעים עליך שאתה...?". או יותר גרוע - איך הוא ירגיש להיות חשוף ככה בפני כל המדינה?
"כשתכתבי טור חדש, ורק אם תרגישי מוכנה, אשמח לקרוא", הוא המשיך.
אני חושבת שהוא אמר דבר מה נוסף, אבל הראש שלי כבר התחיל לעבד איך אני כותבת את מה שהוא אומר, ואת מה שאנחנו חווים, וכמו לחץ על השתק, או על "מצב סיפור", וכבר לא הייתי איתו. בראשי כבר כתבתי את הטור הבא שלי.
תפסיקי! יובל, חדלי! עצרי! תתעוררי! את נעלמת, תחזרי אליו, תקשיבי לו. הטור לא חשוב! כלום לא חשוב! רק הוא חשוב! עצרי! ניסיתי להגיד לעצמי.
"ובאמת חשוב לי שתרגישי בנוח להמשיך לכתוב", שמעתי אותו אומר מבעד לשצף הקולות שצעקו בראשי.
האמת היא שמאז שאנחנו יחד, אני מתקשה מאוד לכתוב באופן פתוח. אני לא רוצה לכתוב עליו, אני לא רוצה לחשוף, אני לא רוצה לשים אותנו בחוץ, באור. אני רוצה את זה רק לעצמי, רק לנו.
מצד שני, אני לא רוצה להיעלם ולהיאלם. כשאני שומרת את מה שאני מרגישה, משהו בתוכי כמו נחסם אפילו נתקע. כאילו שנוצרת בתוכי מין הצטברות שיוצרת סתימה בכלי הדם. משהו פיזית אצלי לא זורם טוב, ומועקה גדולה מתחילה לגדול. אני מבודדת מהעולם.
לשתף את הרגשות ואת החוויות שלי זה דבר מאוד טבעי עבורי. זה חלק ממי שאני, ובגלל זה גם התגלגלתי לאן שהתגלגלתי. בגלל זה אני כותבת טור על אינטימיות. המשמעות של המילה אינטימיות בלטינית היא הכי פנימי, המקומות הכי עמוקים שלנו, ובאמת שיתפתי החוצה את החוויות הכי פנימיות שהיו לי מול עצמי ומול אנשים אחרים.
אין לי ספק שעבור חלק מהקוראים זה באמת הרגיש מאוד אינטימי לקרוא סיפורים שרוב האנשים אולי לא היו מספרים לאיש. זה אולי עורר בהם תחושה עזה של חוסר נחת, והם צודקים. לחשוף דברים מאוד עמוקים ופרטיים, בטח מחדר המיטות, בטח אם הם מערבים אדם שקרוב אלינו, זה דבר מאוד חשוף, אפילו מסוכן. וזה בדיוק מה שאני חשה עכשיו עם מ'.
"האמת היא שמאז שאנחנו יחד, אני מתקשה מאוד לכתוב באופן פתוח. אני לא רוצה לכתוב עליו, אני לא רוצה לחשוף, אני לא רוצה לשים אותנו בחוץ, באור. אני רוצה את זה רק לעצמי, רק לנו"
כל עוד נשארתי רווקה, יכולתי לשתף שלל סיפורים על מקרי עבר או על דייטים לא מוצלחים שהיו לי, פשוט בגלל שלא הייתה בכך סכנה. כשזה מגיע אליי - לא אכפת לי לחשוף. אני זאת שבוחרת מה אני משתפת, ויש במהות של "שיתוף סודותיי" אקט של החזרת השליטה בחזרה אליי. אין איש שיוכל לחשוף עליי משהו שלא חשפתי בעצמי. אבל כשמעורב בזה מישהו נוסף - ובכן, כאן אני מתחילה לחוש אחריות.
לפני ש-מ' הגיע, כתבתי על אנשים שלא חשתי כלפיהם כל אחריות. מלבד טשטוש פרטיהם האישיים ושמירה על האמת הפנימית שלי ושל האירועים, הם לא היו נוכחים ברשתות החברתיות שלי כבני זוגי, והיה לי ברור שאף אחד לא יוכל לחבר שם בדוי לפנים, ולדעת את זהותו של ההוא שגרם לי להשפריץ או של הבחור שעשה לי גוסטינג.
כל הדמויות האלו, ואני יודעת שאולי זה יישמע מעליב או אכזרי או קר, חסר לב ונרקיסיסטי, אבל כל הדמויות האלו היו ניצבות, הן היו סיפורים. הן היו רגע כזה של "וואי, אני חייבת לכתוב על זה", לפעמים אפילו תוך כדי שהוא קרה. נדירות הפעמים שהייתי נוכחת באמת עם אותן דמויות, כי במקום להיות נוכחת ברגע, כבר עיבדתי בראשי את האופן שבו אספר אחר כך את הסיפור שממש עכשיו אנחנו עוברים.
הסתכלתי על כל מפגש כמו צלמת שצופה בו מבעד לעדשה. לא הוצאתי את הראש מהמסך, והבטתי באמת במה שקרה סביבי. גם אם הייתי נוכחת לרגע, מספיק שהיה קורה משהו באינטראקציה, ולו הקטן ביותר, וכבר הייתי נוטשת את אותה דמות לטובת 'הסיפור'. איך בכלל אפשר לפתח משהו אמיתי באופן הזה?
אני חושבת שבאיזשהו מקום, באופן לא מודע, היה לי נוח להישאר רווקה, היה לי נוח לא להיכנס לאינטימיות אמיתית, עמוקה, כזאת שלוקחת אותי פנימה עוד ועוד, כזאת שנשארת וחושפת ונחשפת, כזאת שיש בה מה להפסיד. היה לי נוח להישאר רווקה כי כך יכולתי להמשיך לכתוב בלי לפגוע ובלי להיפגע. בלי לסכן הכול. בלי לסכן את הקשר, בלי לסכן אותנו.
להתמסר פתאום לאדם אחר ולהניח את הצורך לספר עליו או לחפש סיפור - בשביל שזה יקרה הייתי חייבת להניח את המצלמה, לצאת מהמסך, להפסיק לדברר ולהביע, לחדול מלתעד, ולרגע להביט, אולי לצעוד, או לשתוק. כי אני לא רוצה ש-מ' יהפוך לדמות. אני רוצה שהוא ימשיך להישאר בחיי, חי ואמיתי כמו שהוא.
האם העובדה שאני כותבת על אינטימיות, למעשה מונעת ממני להיות באינטימיות? האם בחרתי בפרדוקס בתור קריירה? האם אין דרך לשבור את הפרדוקס העגום הזה אליו נקלעתי? זה באמת להיות או לחדול? כי מצד אחד, אני כמהה לקשר, לאינטימיות אמיתית, לאהבה ולכל המשתמע מכך, אבל גם חשובה לי היצירה, ההבעה, השיתוף של מה שעובר עליי. ולא, לא רק על ספת הפסיכולוגית שלי, אלא החוצה, לעולם. כי כשאני מונעת מעצמי את זה, אני מרגישה כבולה, מדוכאת.
כשהייתי ב"אח הגדול" הבנתי משהו חשוב. הייתי בטוחה שלהיות בתוכנית ריאליטי שבה מתעדים אותי 7-24 יהיה לי קלי קלות, כי אני הרי כבר רגילה לחשוף את האינטימיות שלי. אבל דווקא בבית האח הבנתי שמדובר בשני דברים שונים בתכלית. הבנתי שיש הבדל בין חשיפה לבין שיתוף, בין להיחשף בלייב בזמן שקורה רגע אינטימי, לבין לשתף את אותו הרגע אחרי שהוא קרה.
כדי להצליח להתמסר לחוויות מאוד אינטימיות אנחנו צריכים פרטיות, כי אנחנו עוד לא יודעים מה עומד לצוף. אנחנו עוד בתהליך הגילוי. אנו זקוקים למרחב פרטי כדי לנסות דברים באופן שירגיש לנו בטוח. כדי להעז באמת. וזה מה שלא הבנתי לפני שנכנסתי ל"אח הגדול".
שיתוף ואינטימיות הם שני צרכים טבעיים. הם עשויים להפריע זה לזה, אך הם גם תלויים האחד בשני. אינטימיות נחוצה לאדם כדי לחקור ולגלות מה טוב לו באופן בטוח, כדי שהוא יוכל לשתף ולחשוף את מה שגילה, את עצמו ואת ליבו ואת צרכיו החוצה לעולם. השיתוף גם הוא חשוב, כדי שנוכל לפלוט ולקלוט מהעולם החיצון מידע שאחר כך נעבד בפרטיות. שיתוף גם מוביל לתקשורת ומייצר אינטימיות עם עצמנו ועם הסביבה.
שני הצרכים האלו הם צרכים בסיסיים שלנו, כבני אדם, אבל משהו באיזון שלהם בתוכי הופר. האינטימיות כמעט נעדרה לחלוטין מחיי. הייתי רק ב"שיתוף". פעלתי על אוטומט. הייתי עסוקה בלספר ולשתף. לרגעים הייתי עסוקה בלחשוף, אבל לא באמת חוויתי.
"חזרתי לחוות. חזרתי להרגיש. חזרתי לאהוב. אז איך אחזור לשתף עכשיו, בלי שזה יסכן הכול? בלי שעל כל ריב שלנו, במקום להיות איתו, נוכחת ברגע, אהיה במחשבות על אילו מטעמים אעשה מהכאב?"
עידן הרשתות החברתיות יצר מצב שבו הפכתי תלויה בשיתוף. שיתוף הפך לחלק הישרדותי כמעט, כי אם אני לא חשופה - האם אני קיימת? אבל האיזון בין שני הצרכים הטבעיים הללו הופר. השיתוף גבר על הנוכחות, והתוצאה היא תחושת בדידות שדור שלם שמכור לרשתות החברתיות שותף לה.
רק אחרי תקופה שבמהלכה הצלחתי לעצור, התרחקתי מהרשתות, מהאפליקציות ואפילו מהטור הזה, פתאום מצאתי אותו. וזה היה כמו קסם. משהו באיזון הפנימי שלי חזר. חזרתי לחוות. המטוטלת, שעד כה נטתה חזק לכיוון השיתוף, נעצרה, והחלה לנוע לכיוון השני.
חזרתי לחוות. חזרתי להרגיש. חזרתי לאהוב. אז איך אחזור לשתף עכשיו, בלי שזה יסכן הכול? בלי שעל כל ריב שלנו, במקום להיות איתו נוכחת ברגע, אהיה במחשבות על "אילו מטעמים אעשה מהכאב שלנו"? איך אני שומרת על האיזון הזה בין הצורך להיות נוכחת בחוויה לבין הצורך בשיתוף ובהוצאה של החוויה ושל עצמי בכנות לעולם?
"אני לא יודעת אם אני יכולה לכתוב יותר", עניתי לו. "כי לכתוב אותי, זה גם לכתוב אותך דרכי. אבל אני מרגישה כאילו משהו בי מת ככה".
"יובלי, זה יעציב אותי אם תפסיקי לכתוב. זה חלק ממך. את כרגע בחסימה כי את לא רוצה לפגוע בי. כי את רוצה לשמור עליי ועלינו, ואני מבין את זה, אבל זה חוסם אותך. אני לא רוצה שתרגישי שאיבדת חלק מעצמך. אני מציע שתכתבי הכל, כל מה שאמת מרגישה, גם אם זה עליי, בלי מחסומים.
"אני אקרא את זה, ואם משהו ירגיש לי יותר מידי, אני אגיד לך. אבל אל תפסיקי. תישארי מי שאת, גם אם את קצת אחרת עכשיו. את לא רווקה יותר, את בזוגיות, ואולי לא צריך להפסיק לגמרי או להיעלם לחלוטין בגלל זה, אלא רק לחפש דרך חדשה, ביחד, לעשות את מה שהתרגלת לעשות עד כה לבד".
